בבית המיוחד הזה, שספוג היה תורה ויראת שמים, נולד ר' חיים אהרן ז"ל ביום ה' שבט תרפ"ח.

שנות הילדות עברו עליו בטוב ובנעימים. אביו ניהל 'חדר לימוד' במסווה חנות, והיה מתעלה בתורה. בין קירות הבית שררה אווירה של תורה, כאשר נדנוד עריסת התינוק היה מלווה בזמזום קטעי קצות החושן. אחיו של סבא, יואל'יש, למד בבית מדרשו (או בישיבתו) של הדיין דמתא, הגאון רבי מ"נ לעמבערגער (כעדותו של גאב"ד מאקאווע שליט"א בהסכמתו ל'עמק החרוץ').

בהיות סבא ז"ל בן שתים-עשרה, החלו להגיע שמועות מחרידות מרחבי מזרח אירופה, על האסון הנורא המתרחש. אך השמועות הללו כמעט ולא הפריעו לחיים היהודיים השוטפים בהונגריה. תחילה התייחסו לכל השמועות הללו בספקנות גלויה, וגם לאחר שנודע כי מדובר במציאות מצמררת, חשבו יהודי הונגריה שהיא לא תגיע עד לשם, הונגריה זו לא פולין.

בס"ד בהגיעו לגיל מצוות, בשנת תש"א, שלחו אביו להיות גולה למקום תורה. תחילה למד תקופה קצרה בזענטא, לאחר מכן למד בסערדעהלי אצל הגאון רבי אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל, שם קנה תורה ויר"ש במשך קרוב לשנתיים.

הסתר אסתיר פני: פרוץ המלחמה בהונגריה

בשלהי חודש אדר תש"ד, כיסו עננים שחורים את שמי הונגריה. המדינה החלה להיכבש במהירות ובאכזריות, עיר אחרי עיר, כפר אחרי כפר, בידי הנאצים הארורים. עם כיבושה של כל עיר, ייסדו בה הנאצים מיד גטו, שלתוכו רוכזו בצפיפות כל יהודי העיר.

כמובן, שסבא ז"ל נאלץ לחזור מן הישיבה בסערדעהלי, אל בית הוריו במאקאווא. ביום שני כ"ב אייר תש"ד, חודשיים בלבד לאחר שהונגריה החלה להיכבש בידיהם הארורות - החלו הרכבות לשעוט מכל רחבי הונגריה לעבר מחנות ההשמדה בפולין. מסוף אייר ועד תחילת תמוז, במשך 14 ימים, הובלו קרוב לחצי מיליון יהודים, מכל רחבי המדינה, אל מותם. יקום השם דמם.

בסוף חודש סיון, הגיעו הנאצים אל מאקאווא. עם כיבושה של העיר ייסדו בה שני גטאות. אחד גדול ואחד קטן. משפחת שטארק פנתה אל הגטו הגדול. זיידע ר' סנדר העדיף אותו כי "זכותא דרבים עדיף".

תקופה קצרה שהתה המשפחה בגטו, ולאחריה פקדו הנאצים על כל תושבי הגטו לנסוע אל העיר הסמוכה - סיגד )'סעקעדין'(. הרכבת הראשונה לסיגד יצאה ביום השבת. ר' סנדר הורה לבני משפחתו שלא לעלות על הרכבת. שניים מילדיו כבר עלו מעצמם אל הרכבת, ובדרך נס הצליחו להורידם בחזרה.

אחרי שבת נסעו לסיגד. אל סיגד הגיעו רוב יהודי דרום הונגריה. ביחד הם מנו כ- 44111 נפש. הנאצים דחסו את כל היהודים אל כמה אולמות גדולים, מוכנים כצאן לטבח, רח"ל.

מן האולמות בסיגד יצאו שלושה טרנספורטים )משלוחים( לעבר מחנות ההשמדה ברגן-בלזן ואוישוויץ. המשלוח הראשון יצא בשבת. המצב שם היה קשה מאוד והיהודים רצו רק לברוח משם. מכיוון שהיהודים האמינו בתום לב שהרכבות מובילות אותם למקום אחר לצורך עבודה חקלאית, ביקשו כולם להצטרף במהירות אל המשלוחים ובכך להיפרד מן השהות הקשה בשטח הצפוף. המשלוח הראשון יצא בשבת, ורבני העיר התירו להצטרף אליו מפאת פיקוח נפש, אולם בעל ה'עטרת משה' ממאקאווע זצ"ל הודיע שהוא ממתין למשלוח הבא הנוסע ביום ראשון. היהודים החרדים לדבר ה', וביניהם משפחת שטארק, הצטרפו אליו וגם כן חיכו למשלוח הבא.

גם כי אלך בגיא צלמות: הרכבת לא הגיעה לאוישוויץ

הרכבת יצאה מסיגד ביום ראשון בדרכה לאושוויץ, אולם באמצע הדרך סטתה

לפתע הרכבת מן המסילה הראשית, והמשיכה לנסוע לעבר תחנה עזובה שהיתה

ממוקמת באיזור, וחנתה שם למשך יום שלם.

השתלשלות העניינים שהתרחשה במקום, נודעה רק לאחר זמן רב: מנהל תחנת

הרכבת בעיר קאשוי, שהמשלוחים חלפו דרכה בנסעם לאוישוויץ, קיבל הודעה

טלגרפית ממפקדיו כי הואיל וזה עתה הגיע לאוישוויץ טרנספורט גדול מאזור אחר,

אין כעת אפשרות לקלוט משלוח נוסף, ולכן הורו לו להמתין למשך יום בתחנה

צדדית. אולם תוך כדי ההמתנה הפציצו מטוסי כוחות הברית את מסילות הרכבת

לאוישוויץ ושוב נבצרה מן הרכבת להמשיך בדרכה. או אז נסעה הרכבת למקום אחר

לכמה ימים להמתנה, ומשם הובלו לעבר גטו באוסטריה.

אחרי זמן מה של שהות בגטו באוסטריה, הודיעו הממונים במחנה העבודה

באוסטריה על סלקציה. כל האנשים שלא היו פרודוקטיביים נלקחו משם

לאוישוויץ. בדרך נס, הערימו ר' סנדר וילדיו על הרשעים, ואמרו שהילדים כבר בני

41-41 ,וכך הצליחו להיכלל ברשימת האנשים הכשירים לעבודה, יחד עם כמה

משפחות מאושרות שגם זכו להינצל. המשפחות הדואבות שהועלו על רכבות הבקר

התחננו אצל אמו הצוה"ח מרת חיה יהודית הי"ד, שהיתה 'אחות' במקצועה,

שתצטרף אליהם כדי לסעדם ולהעניק להם שירותי רפואה. היא מסרה את נפשה

והצטרפה לנסיעה למרות שידעה היטיב לאן הם מובלים, ואכן נעקדה במות קדושים

ברכבת זו. ארץ אל תכסי דמם.

אחרי הסלקציה האמורה, לקחו הנאצים את הפועלים שחייהם נותרו לשלל,

כחמישים איש במספר, והעבירו אותם למחנה עבודה באזור תעשייה צבאי הסמוך

לווינה בירת אוסטריה, שהתנאים בו היו קלים בהרבה מאשר במחנות העבודה

במזרח אירופה. במחנה זה נאלצו לבנות ולשקם מפעל תעשייה צבאי שהיה שייך

לנאצים, שנהרס אחרי שצבא ארצות הברית הפציץ אותו. שם עבדו עבודות פרך

למשך קרוב לשנה. הם התאכסנו בבניין הסמוך למפעל, שהיה מקום ראוי יחסית

לדור בו. בפנים הבניין מצאו קש ותבן והיו יכולים לישון ולנוח כראוי.

לולא תורתך שעשועי: אהבת תורה בגוב האריות

מדי יום ביומו יצאו אל המלאכה בשעה 8 בבוקר, עד לשעה 1 לפנות ערב, עם

הפסקה של שעה בין הצהריים. בכל לילה ולילה, עם סיום העבודה, היה ר' סנדר

מתיישב עם ידידו, הרה"ח ר' ישראל בריעף, מתלמידי המהרש"ג, שגם היה כלוא

במחנה ההוא - ושוקעים לתוך מצולות התלמוד למשך שעות רבות, בצימאון

והשתוקקות.

בס"ד

בראש השנה השיגו לעצמם שופר. בסוכות מצאו לעצמם דרך איך לקיים סוכה

כהלכתה, על-ידי שהסירו בהיחבא אחד מחלקי הגג בביתם. גם בהגיע חג הפסח

השליכו נפשם מנגד כדי להשיג קמח מחיטה שמורה, ואפו להם מצות בהידור רב.

כאשר ראו הרשעים כי מפלתם קרבה, ועוד מעט יכבשו חיילות רוסיה את העיר

ווינה, בירת אוסטריה, וכל המחוזות - העבירו את היהודים משם אל עבר מחנה

עבודה 'טערזיענשטאט', שגם הוא היה באוסטריה, וגם שם עבדו בתיקון מפעלי צבא

שנהרסו על-ידי צבא ארצות הברית. במהלך העבודה שרו היהודים בסכנה עצומה,

כי הצבא האמריקני המשיך להפציץ שוב ושוב את מפעלי הגרמנים, ואך כפסע היה

בינם לבין המוות.

זמן מה אחר כך, הצליחו, בעזרת ה', האמריקנים לכבוש את המחנה, ובני ישראל

יצאו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאפילה לאור גדול. )התיאור המפורט על

השהות במחנה, נמסר מפי הגר"ש בראך מברוקלין, שגם היה בקבוצה זו(.

ויהי אחרי המלחמה: שיקום ההריסות

עם סיום המלחמה, חזרה המשפחה האבלה אל עיר מגוריה - מאקאווע, בתקווה

לחזור שם אל החיים השגרתיים. תקווה שנגוזה זמן מועט אחר כך.

ר' סנדר, יחד עם שרידים נוספים, ניסו בכל כוחם לשכוח את הכאב והשכול, והתאזרו

עוז להקים מחדש את הקהילה המפוארת שפרחה שם לפני המלחמה. הם ייסדו

מחדש תלמוד תורה, ישיבה, בית כנסת, וגם בית-דין. ר' סנדר היה מעורב בעסקי

הקהילה, והיה יד ימינו של רב העיר, רמ"נ לעמבערגער, בכל צרכי הכלל. אולם, לא

ארכו הימים, והם נוכחו לראות שהשלטון הקומוניסטי מצר את צעדי הדת באופנים

שונים ומשונים. או-אז החליט ר' סנדר להסב פעמיו לאנטווערפן. בתקופה ההוא

שלח כמה מילדיו ללמוד בארץ ישראל, במסגרת עליית הנוער של 'אגודת ישראל'.

)בשנת תשי"ג, היגר לוויליאמסבורג שבניו יארק. שם חדל לעבוד לפרנסתו והתיישב

ללמוד בכולל. אחרי מספר שנים עלה לארץ הקודש, ואחרי תקופה שב לארה"ב

מחמת אימת המלחמה שהשתוללה בארץ ישראל. בשנת תשל"ב חזר פעם נוספת

לארה"ק, ושם התגורר חמש שנים עד יום פטירתו.(

בתקופת שהותו במאקאווא אחרי המלחמה, שלח ר' סנדר את סבא ז"ל ללמוד

בישיבתו של הגה"צ בעל ה'ויחי יוסף' מפאפא זצ"ל, תחילה בסאמבאטהעלי ואח"כ

באנטווערפן. אצל רבו זה קנה אוצרות של תורה ויר"ש וחסידות. הוא עלה ונתעלה

במשך חמש שנים, והן היוו אצלו יסוד איתן להמשך ימי חייו. מספר הבחורים

הלומדים בישיבה נע בין עשרים לשלושים. ביניהם: הגה"ח ר' שמואל דארנבוש ז"ל,

הגה"ח ר' שמואל פארגעס ז"ל ממאנטריאל, הגה"ח ר' אברהם הלוי מאן ז"ל מבני

ברק, הרה"ח ר' אברהם שמואל גראס ז"ל ראש קהילת בעלזא באנטוורפן, הרה"ח ר'

ישראל מרדכי סימון ז"ל, ושיבלחט"א הרה"ח ר' יוסף הערצל שליט"א מחשובי חסידי

בס"ד

בעלזא באנטוורפן. רבו הגה"צ מפאפא זצ"ל העיד על המנוח שהוא "איינער פון די

גרעסטער יראי שמים אין ישיבה".

אחרי שסבא ז"ל סיים את שנות לימודיו בישיבה, נשאר באנטווערפן ליד אביו זצ"ל,

והמשיך לשקוד על במתי התורה והעבודה עם חברותות, ולצורך פרנסה עסק

בליטוש יהלומים. בשנים הללו נסע כמה פעמים להסתופף בצל כ"ק מרן מהר"א

זי"ע בירח האיתנים, ובשנת תשי"ב אף נסע לחג הפסח ונשאר בארה"ק עד לאחר

חנוכה תשי"ג. גם לאחר מכן, בעלות מר"ש על כסא האדמו"רות, נמשכה דבקותו

בבעלזא, ואף נסע להסתופף בצל הקודש.

בשנת תשי"ד הקים את ביתו עם זוגתו הצוה"ח, זקנתנו, מרת חיה פרומט ע"ה, בת

הרה"ח ר' אהרן פריעדמאן ז"ל. כ"ק מרן מהר"א האציל את ברכת קדשו לשידוך, ואף

הגיד בשבח החתן בלש"ק: "חיים אהרן איז א בחור א תלמיד חכם!". החתונה

התקיימה בעיה"ק ירושלים אחר חג השבועות, כאשר רבו הגה"צ מפאפא זצ"ל

ששהה בצל הקודש לחג השבועות, נשאר במיוחד באר"י כדי ליטול חלק בשמחת

נישואי תלמידו. אחר נישואיו חזר וקבע מקום מושבו באנטווערפן, שם הקים את

ביתו על אדני התורה והיראה והחסידות.

אשרי איש ירא את ה': מסכת חיים ספוגה ביראה ותמימות

לפרנסתו נתמנה להיות משגיח בבית השחיטה דק"ק מחזיקי הדת. ביראתו הגדולה

מילא תפקידו באחריות מופלגת, עד כי כל רבני העיר ותושביה סמכו עליו בלב שלם,

בידעם גודל זהירותו על כל פרט ופרט )וכפי שהעיד גאב"ד אנטווערפן הגאון רבי

אהרן שיף שליט"א בהספדו משמם של זקני תושבי העיר(.

ראב"ד אנטווערפן, הגר"א שטערנבוך זצ"ל, התבטא פעם בפני בנו הגאון ר' אשר

שליט"א )בהיותו ילד צעיר לימים(: "אתה רואה יהודי יר"ש זה שמשגיח כאן בבית

המטבחיים ורץ אנה ואנה שלא להחסיר שום פרט מההשגחה ביראת שמים מיוחדת

- תדע לך, שעליו עומד כל ההשגחה כאן, ורק עליו אנו סומכים. והוסיף ואמר: זהו

דוגמה של יהודי ירא שמים אמיתי, כך יהודי צריך להיראות!".

בשנת תשל"ט פתח סבא ז"ל חנות מזון במרכז האזור היהודי באנטווערפן, שם שירת

את ציבור הקונים בנאמנות וביר"ש. משאו ומתנו היה באמונה, באופן מופלג ביותר,

כפי שמעידים מכריו. המשקולת הדיגטלית בחנותו היתה מכוונת בזהירות יתירה,

כדי שלא להיכשל באבק גזילה, כפי עדותם של רבני העיר. היה סמל ומופת לכל באי

החנות בהתנהגותו המיוחדת, בנדיבות לבו, במאור פניו, בשמירת העיניים שלו

ובזהירות ודקדוק הדין.

הוא קיים כל סעיף בשו"ע בלי פשרות. ביום ששי בחצות הוריד את תריסי החנות.

לא הועילו השכנועים שמדובר בשעות יקרות מאוד ואפשר להרוויח אז הרבה. "אם

בשו"ע כתוב שאסור לעבוד אחר חצות, לא יתכן שאפשר להרוויח מלעבוד אז", אמר

בפשטות. לא היו פשרות בעניינים האלה, ואף הנכדים שהגיעו בער"ש אחר חצות

בס"ד

נתקלו בחנות סגורה על מנעול ובריח. במשך שנים רבות היה הוא היחיד בעיר

שהוציא את כל החמץ מן החנות בערב פסח, על כל הטורח הכרוך בכך, על מנת

להובילו לרשות הנכרי למשך ימי החג, הואיל ולא רצה לסמוך על 'מסירת מפתח'.

הוא אפילו לא הרגיש שהוא עושה משהו מיוחד, היה לו פשוט שאם מתנהגים לפי

השו"ע רק מרוויחים מכך. בפטירת זוגתו, נעל את החנות לשבעה ימים, כפי המבואר

בשו"ע, ולא אבה לשמוע את דברי מכריו שאפשר לעשות 'מכירה' לכמה ימים כדי

שיהיה מותר להשאירה פתוחה.

בתוך מעטה הפשטות הסתתרה דמות מיוחדת של "א פארצייטיש בעה"ב". היה קם

בחמש בבוקר, פונה לביהמ"ד, שם היה מראשוני המשכימים, ולומד כמה שעות עד

התפילה. אחר התפילה היה לובש תפילין דר"ת ולומד סדר בחורש"י ובספרי מוסר.

לאחר מכן, היה פונה בזריזות אל חנותו, לובש סינר כחול ומתחיל בעבודות החנות,

עד השעה ארבע אחה"צ. בכל רגע פנוי היה פונה במהירות אל החדרון בחנות, שם

חיכו לו ספרי חסידות ומוסר, אהובי נפשו. בשעה ארבע הלך לביהמ"ד ולמד כמה

שעות עם החברותא )תחילה עם הרה"ח ר' הערשל סג"ל ז"ל, אח"כ עם מחותנו

הרה"ח ר' דוד אלימלך גאליצקי ז"ל, ובעשר השנים האחרונות עם שיבלחט"א ידידו

מנוער הרה"ח ר' יוסף הערצל שליט"א(, וכך המשיך בשיעורי תורה, תמידין כסדרן,

עד הלילה. כך התנהל סדר יומו במשך ארבעים שנה, מיום הקמת החנות ועד

חודשיים לפני פטירתו כשתקפה עליו מחלתו. שום שינוי לא חל בסדר יומו.

בשנת תשל"ב התבשר בבשורת איוב, כי נגדע פתיל חייו של בנו הבה"ח אברהם זאב

ז"ל. בחור צעיר היה, בן י"ד, עלם חמודות, משוש חייו של הוריו, ונקטעו חייו

בפתאומיות. בדרכו הביתה מישיבה, לארוחת ערב, נפגע אנושות מרכב חולף ונפטר

במקום. גם אז, קיבל עליו גזירת שמים בדומיה, ובעקביות של ברזל ובאהבת ה'

בוערת המשיך בסדר יומו התובעני, ושום דבר לא הצליח להזיזו. גם בסוף ימיו,

כשנפטרה עליו סבתא ע"ה, אם כי במשך כל תקופת חוליה ישב בביהמ"ד שעות ע"ג

שעות ואמר תהילים, ברגע שנפטרה - קיבל עליו הדין בדומייה, והמשיך בשגרת חייו

כרגיל.

כל העיסוק בחנות היה אצלו בגדר השתדלות לפרנסה עליה נצטווינו בתורתנו הק',

ולכן לא בחל בשום דבר ובשום התנהגות, גם כזו שבעיני בשר היה נראה שהיא

מפריעה לפרנסה. דוגמה לכך בסיפור הבא: פעם נכנס אברך לחנות בער"ש, וביקש

לקנות עיתון כלשהו. המנוח קראו לצד ושאלו: "וכי כבר העברת את הפרשה שמו"ת,

וכי כבר למדת חורש"י, שיש לך זמן לקרוא עיתונים?!".

שאיפתו היחידה היתה לקיים את רצון ה', וכל התנהגות הוכשרה או נפסלה רק

באמצעות מודד זה. גם כשרצו צאצאיו להרחיב את החנות, התנגד בתחילה ולא הבין

על שום מה, "הרי אני כבר עושה השתדלות לפרנסה, מדוע סתם להרחיב את

החנות?", תמה בפשטות. וכפי שהתבטא גאב"ד אנטווערפן שליט"א בהספדו:

"הלוואי ואברכים בביהמ"ד יסתובבו באותה מידה של יראת שמים שר' חיים אהרן

הסתובב בחנות!".

בס"ד

על גודל היראת שמים שלו תעיד העובדה הבאה: בתקופה האחרונה, בהיותו חולה

ותשוש, המשיך ללכת כל יום לחנות. פעם, שאל אותו אחד מידידיו מדוע הוא הולך

לחנות בדרך ארוכה כשיש דרך קצרה יותר. סבא ז"ל השיב לו בפשטות, שהדרך

הקצרה יותר, משמשת לבנות ההולכות לביה"ס בשעות הבוקר, וברצונו לשמור את

עיניו. אלה וכאלה היו הדאגות שטרדו את מנוחתו בגיל 88( !מפי הרב ר' מרדכי

גרינפעלד שליט"א, אב"ד סעמיהאלי(.

שאיפת חייו היתה לראות בניו ובני בניו הולכים בדרך ה'. התעניין תדיר אצל

המלמדים של בניו ונכדיו וניניו. כל אימת שראה אחד מצאצאיו מתמיד בלימודו,

היה רווה נחת יהודית ולבו מתמלא גיל. כמעט ולא השאיר כסף לעצמו, כל הרווחים

מן החנות הועברו מיד לצרכי צדקה וחסד, ולצאצאיו היושבים בבית ה'.

במשך היום היה קובע שיעורים לתורה, שעות ע"ג שעות, בהתמדה ובאהבת תורה,

עם חברותות, בכל מקצועות התורה. היה הוגה במסכתות הש"ס ולומד גפ"ת בעיון

ובהבנה, וכן בשו"ע או"ח ויו"ד, והכל בפשטות ובענווה מלאת חן. בשבת בבוקר סיים

מדי שבוע כל אוהח"ק על הפרשה, יחד עם יבחלחט"א, הרה"ח ר' יעקב ישעי'

ווינטערניץ, הרה"ח ר' לוי יצחק שפירא, והרה"ח ר' אלתר אסטרייכער.

היה מזקני וחשובי העדה. היה דוגמה לכולם בתפילותיו בהשתפכות הנפש, בכוונה

ובמתינות, אחרי שעות רבות שהיה מתכונן לפני התפילה, כאמור. עשר דקות לפני

התפילה עמד מוכן, לבוש בטלית ותפילין, ומחכה להתחלת התפילה, כמנהג חסידים

הראשונים.

למרות גילו המופלג נשאר רענן וער לכל דבר, ובפרט לכל דבר שבקדושה. התכונן

בספרי חסידות לכל חג. כשמצא איזה חסיד'יש ווארט, שמח בו כמוצא שלל רב

והראהו לכמה ממכריו, שגם הם יהנו.

חסיד המתחסד עם הבריות: לב שופע לכל יהודי

לצד זה, היה לבו שופע חסד ורחמים לכל יהודי באשר הוא, מנער ועד זקן, והיה

משכיל אל דל איך להיטיב בהצנע לכת, והבין ללבו של הזולת איך להנות אותו ואיך

לחזקו, בעצה ובממון. לאחר פטירתו מצאו צאצאיו במסמכיו, עשרות קבלות על

תרומות להרבה המוסדות, מאנטווערפן וממדינות נוספות, מכל החוגים, בסכומים

נכבדים מאוד.

היתה לו רגישות מיוחדת לזולת, ואף לילדים קטנים. כל אימת שראה ילד קטן נכנס

לחנות, היה מושיט לו סוכרייה, ומתעניין אצלו בחביבות אם הוא יודע כבר את הא"ב.

הוא הבחין תמיד אם מישהו נצרך לעזרה כספית או אחרת. אחד מן המנחמים סיפר,

שבשמח"ת האחרון סבל קצת ברגלו, וכרך סביבה ממחטה. אף אחד לא הבחין בכך.

רק סבא ז"ל שנשאוהו על הכסא לביהמ"ד, וישב תשוש וחולה בשארית כוחותיו,

שאלו: "מה קרה עם הרגל שלך?". דוגמה אופיינית להתעניינות התמידית של אדם

זה בזולת.

בס"ד

גם בימיו האחרונים, היה עסוק בתפילה על חולי ישראל, וביקש שיזכירו לו את

השמות שיש להתפלל עליהם.

אחד מן המנחמים סיפר, כי לסבא ז"ל הפריע מאוד שבקריאת התורה נאלצים כל

הכהנים לצאת החוצה. הוא ראה בכך ביזיון הבריות. לכן, פנה אליו, בהיותו לוי,

וביקש ממנו שיתחיל להתפלל מוקדם, במניין בו התפלל, כדי שהכהנים לא יצטרכו

לצאת.

ויקרבו ימיו: התקופה האחרונה

בחדשים האחרונים נחלש, ובתקופה זו התגלתה במלוא הדרה אצילותו ורוחב רוחו

וטוהר מידותיו. הוא לא התרעם לרגע. הוא נזהר מאוד שלא להכביד על הזולת יתר

על המידה. בפרט מצאצאיו ששימשו אותו בשבועות האחרונים, לא ביקש אף פעם

דבר מיותר, רק ההכרח ממש, וכל פעם הודה בפה מלא כמה פעמים על מה שעשו

לו. גם התמדת התורה היתה לפלא: היה מתמיד בסדר יומו עד כלות כוחותיו ממש,

בתמימות ובטוב לבב.

בחודש האחרון לחייו התחזק כמה פעמים, וביקש שיוליכו לביהמ"ד. בליל שמח"ת

אמר: "יידן טאנצן מיט די תורה, און איך וועל זיצן דא?!", והוליכוהו לביהמ"ד

בשארית כוחותיו.

בשבוע האחרון התכונן לקראת פרידתו מן העולם, ואמר "מהיום הזה שמתקרב, כל

אחד מפחד", והשתדל מאוד להספיק עוד ועוד זכויות, פעם אחת אף אמר וידוי

כשהרגיש שכוחותיו כלים. ביום האחרון התחזק והניח תפילין, סעד ובירך ברכהמ"ז,

לאחר מכן ביקש שיכינו לו את בגדי השבת, והתיישב על הכורסא לנוח קצת, וכך

יצאה נשמתו בטהרה, למגינת לב צאצאיו, ולמגינת לב כל הקהילה היהודית

באנטווערפן שאיבדה אחת מן הדמויות החשובות שבתוכה.

ההלוויה רבת המשתתפים, יצאה מבית המדרש המרכזי דחסידי בעלזא, שם קבע

סבא ז"ל מקום לתפילתו במשך למעלה משבעים שנה. הספידוהו שם: דומ"ץ בית

המדרש - הרה"ג ר' שלמה זלמן וועבער שליט"א; דומ"ץ ור"י - הרה"ג ר' אהרן יהושע

גראס שליט"א; בנו ראש הכולל - הרה"ג ר' משה שליט"א; חתנו הדומ"ץ - הרה"ג ר'

יצחק טעללער שליט"א. מסע ההלויה המשיך לעבר בנין הקהילה ד'מחזיקי הדת',

שם הספיד גאב"ד אנטווערפן הגאון רבי אהרן שיף שליט"א.

ארונו הוטמן בבי"ח 'מחזיקי הדת' בעיירה פיטטע בהולנד, סמוך ונראה לציונו של

הרה"ק ר' איציק'ל מפשעווארסק זי"ע.

יהי זכרו ברוך.